שיר רולניק

מאז שזוכרת את עצמי אני אדם יוצר וייצרי נמשכתי לצבע ולתנועה, לעבודה עם הידיים ומגע עם החומר.
גדלתי בבית מאוד יצירתי אשר עודד את הביטוי העצמי בכל דרך אפשרית,
כך שהציור תמיד היה חלק מחיי ושימש עוגן ובסיס בתקופות של שינויים ומשברים בחיי.
כשהתבגרתי הפסקתי לצייר.
הקמתי משפחה, ילדתי ילדים, למדתי הנחיית קבוצות וסוגי טיפול שונים, התחלתי לתקשר ולטפל , ללוות אנשים בתהליכים
ובעיקר עסקתי ביצירת חיים . 

לפני 3 שנים בעקבות משבר נמשכתי שוב לצורך הבסיסי, לרצון ליצור, לגעת בצבע, לייצר תנועה שביקשה להתפרץ החוצה וחזרתי לצייר.
הפעם הציור בא כמו הר געש שהתפוצץ, לבה נוזלית חסרת שליטה שעפה לכל הכיוונים, זה היה בלתי נמנע.
חווית הציור השתנתה תוך כדי תנועה, כפי שהשתנתי אני.
הרצון להתבטא, להוציא, לשחרר מעלי עומס ריגשי, הריפוי של המקומות הכואבים בתוכי,התשוקה, ההשראה, השמחה, ההתרגשויות, החיות והטבע הפנימי יצאו על הבד.

תחילת התקופה העכשווית אופיינה בתנועה בלתי פוסקת, לאט לאט התעדנה התנועה, התרככה, הפכה זורמת והפסיקה לבעוט.
ככל שנקודת המבט שלי השתנתה כך גם הציור, מצאתי את עצמי עוברת דרך יחד עם כל יצירה שנולדה.
עד היום חווית הציור היתה מאוד אישית, פרטית, לא היה כל רצון לחלוק או לחשוף אותה.
היום מצויה במקום אחר.
מקום שמבקש לצאת לעולם , להעיז להראות, להיות חשופה.
אני מרגישה בצורך וברצון לחלוק עם העולם את עצמי על שלל צבעי וגווני, על שלל היכולות והאהבה שאני.