הירשמו עכשיו וקבלו למייל 10% הנחה על כל העבודות המקוריות!

שיתוף התערוכה:

דנה זלצמן -מונו נו אווארה / גלריה זימאק





קרדיט צלם - אביב קורט

19/09/2019 עד ה-25/10/2019

דנה זלצמן מונו נו אווארה' - זימאק אמנות עכשווית
אוצר: ירון הרמתי / טקסט: ד"ר דייויד דרייבס

ככלל, יצירת אמנות משקפת את התרבות בה היא נוצרה. אחד הדברים המרתקים ביותר בעיון בציורים הוא לנסות לראות השתקפות ערכית זו, לנסות לעמוד על האופן שהציור המסוים נותן מבע לצורת חיים מסויימת. זה כמו לפצח חידה, כמו לפענח צופן. ואכן, החידה צפונה בציוריה של דנה זלצמן.

"לשקול נוצות?" פלוני עשוי לשאול בתמיהה. "לבנים גסות על כר לבן צחור?"  על פניו, דנה ממשיכה מסורת ציורית עשירה של המערב בכך שהיא מציירת טבע-דומם. ציירים רבים כיום מגלים ענין מחודש בטבע-דומם. אולם, בשונה מציורי הטבע-דומם של המאסטרים ההולנדים במאה ה 17, אשר נטו לצייר חפצים יקרי-ערך ואקזוטיים, אמנים רבים כיום נוטים לצייר חפצים יומיומיים לא מרשימים במיוחד – כיכר לחם, צנצנת חמוצים, קופסאת סרדינים... ציירי היומיום הללו, ואולי בהשפעת אמנים כאנטוניו לופז גרסיה הספרדי או ישראל הרשברג אצלנו, מתרכזים ב'כאן ועכשיו', ומנסים להתרחק ממשמעויות "עמוקות" יותר הצפונות בשפה הציורית שלהם. לא כך דנה.

בעבור דנה, החפץ הפשוט ביותר – משקל, תיבת דאר, קן של ציפור, לבנה – הוא שער לממלכה עשירה ומורכבת של רעיונות, אפשרויות וסנטימנטים. עושה רושם שדנה מוקסמת מן האמת הפשוטה של חפצי יום-יום. לכל חפץ שכזה יש סיפור, סיפור חיים, אם תרצו, ודנה מבקשת להראותו. אולם, הקונץ פה (אם יורשה לי) זה שאמנם החפץ פשוט, אבל הסיפור לא. בעצם, הסיפור כל-כך לא-פשוט שאי-אפשר סתם לספר אותו, צריך להראות אותו. וכך דנה מציבה את החפץ ואת סיפורו בזרקאור של הכיארוסקורו המסורתי. האור-צל המסורתי אינו רק בחזקת "התכתבות" עם הציור הבארוקי, הוא משחק תפקיד חשוב בציור של דנה. האור חושף, החושך מערטל, והאחד אינו קיים ללא השני. יש דברים בסיפור חייה של לבנה או של תיבת דואר שהם גלויים, וישנם דברים שהם נסתרים. אור וחושך, גלוי ונסתר, תשובות ושאלות, והם כולם כרוכים זה בזו.

ואולי זה סוג של יחסי "יין-יאנג" כאלו?

ואכן, אחד המפתחות לפענוח הצופן הציורי של דנה בא מתרבות אחרת לגמרי מן התרבות הישראלית, או אפילו המערבית. מדובר בתרבות יפן, ובכמה מושגי יסוד באסתטיקה היפנית. המושג האחד הוא "וואבי" (Wabi). וואבי מתיחס ליופי שבפגם, ליופי שאינו מושלם. באסתטיקה היפנית, חפץ יפה יראה לא גמור, לא מושלם, אפילו לא שלם. הוא מראה את פגמיו, מראה שהוא עדיין בתהליך של התהוות, עדיין במצב לא סופי של היות. זו תפיסה מנוגדת לתפיסת היופי הקלאסי במערב. במערב, אידיאת היופי הינו מושלם, נצחי. במערב, יצירת האמנות הקלאסית שואפת לאמת מוחלטת, בלתי-משתנה ועל-זמנית. במזרח נהפוך-הוא: הקלאסיקה היפנית שואפת להראות עולם בהתהוות מתמדת, דינמית, נוצרת ומתכלה ללא הרף. שורשי מושג הוואבי בבודהיזם הסיני העתיק, ושורשים אלו נטועים בתפיסת עולם שבו הכל חולף, ארעי, ושאין דבר קבוע, מושלם או אפילו גמור. כאשר כל הדברים בטבע, וכל החפצים שאנו מייצרים, כולם מתקיימים זמנית בנהר הזורם של המציאות, הרי גורלו של חפץ – חדלונו – ידוע מראש ומגולם בתוך החפץ מלכתחילה. לגישה זו קוראים ?מונו נו אווארה? (?הפאתוס של הדברים" , mono no aware) בפי היפנים. הוא מורה על הלך רוח מיוחד במינו של רגישות אמפתית לבר-חלוף, מן המוצק ביותר ועד לאוורירי ביותר, ממשקולת הברזל ועד לנוצת הפוך. ב ללא כותרת (2019), אנו ניצבים בפני פחית זהובה שרוטה ודפוקה, עם מכסה חצי סגור (חצי פתוח?). מה יש בפחית זו? כנראה משהו חשוב, שכן רואים שעשו בה שימוש רב. אפילו המדבקה ירדה. אבל, חשוב ככל שיהיה תוכן הפחית, זה כנראה נגמר. המכסה הפתוח נראה כבר פתוח לצמיתות, ומורה על כך שימי הזוהר של פחית זו חלפו. יחד עם זאת, הפחית עדיין זוהרת. מבעד לשריטות ולדפיקות, הפחית מקרינה אור זהוב, ומאירה את סביבותיה העגמומיים.

המושג השני החשוב לפענוח ציוריה של דנה הוא "סאבי" (Sabi). סאבי מתייחס ליופי אשר נגלה על פניהם של הדברים אשר מראים את גילם. הפחית הזהובה בהחלט מפגינה סאבי, כאשר סימני גילה ניכרים היטב. סימני הגיל הם בעצם ההיסטוריה של חיי החפץ חרוטה על פניו. סימני זקנה שכאלו הם כמו אותות של עוז וגבורה המוענקות על-ידי צבא החיים. איכות הסאבי ניכרת היטב בציור תיבת הדואר ( תיבת דואר2018). תיבה אשר ראתה ימים טובים יותר, כאשר סימני החלודה והצבע המתקלף מספרים את הסיפור. זה לא רק שתיבה פשוטה זו היתה פעם חדשה ומבריקה, היא פעם היתה גם משמעותית: היא ייצגה בגאווה את דירה מספר 8, ועם שם המשפחה חתום בתחתיתה (כבר חצי מחוק, משפחת 'קייזר'?), היא קיבלה את מסרי הדואר החשובים. הדואר, אבל, גם חדל מן העולם ומכתבים ישנים אשר אין להם דורש עוד נעוצים בחוסר-אכפתיות בפיה הגדוש של תיבת הדואר הישישה. (ראוי לציין שבתיבת הדואר של דנה, כמו גם באסתטיקה היפנית בכלל, הסאבי והוואבי לעיתים קרובות הולכים ביחד, ויוצרים תפיסה רחבה וכוללנית בשם 'וואבי-סאבי'.)

כך, בציור משקולת 2019, למשל, שני הסטים של מפענחים תרבותיים, הסט האירופי והסט היפני, מתפקדים היטב. מצדו של המערב, הציור הינו טבע-דומם עדכני של חפץ רגיל – משקולת – ממוקדת באמצע הבד. כמו תופסת את מרכז הבמה, היא שחקנית כבדת משקל מוארת בכיארוסקורו דרמטי. על אף היותה יצוקה מברזל קר, היא מפגינה פאטינה של חלודה חמה כאש. במקומות מסויימים, פניה המתכתיות כפני השמש, עם כתמים כתומים-צהובים מבצבצים מבעד לתחמוצת הברזל. היא כה כבדה שהיא משאירה את חותמה העגול על המשטח שמתחתיה. על אף משקלה, היא חובשת נוצה צחורה ויחידה, כמו כובע של גברת מגונדרת. הנוצה הקלילה מוארת בהילה של כחולים-אפורים בהירים ביותר, קרירים ביותר. כך דנה יוצרת מערך של "איחוד ניגודים" – אור וחושך, כבד וקל, קשה ורך, חם וקר...  ניגודים שכאלו והיחסים ביניהם היוו את הציר הרעיוני המרכזי בתנועה הרומנטית של המאה ה 19 במערב. אור וחושך, שכל ורגש, טבע ותרבות, חיים ומוות, כל אלו היו נושאים פופולריים ביותר ברומנטיקה. מן הזוית הזו, אפשר לראות היטב את האופי הרומנטי הטבוע בציוריה של דנה.

אולם, הרעיון הבסיסי של איחוד ניגודים, כדרך התנהלותם של הדברים בעולם, אינו שייך רק למערב הרומנטי. תפיסת היין-יאנג, שמקורו גם הוא בבודהיזם הסיני העתיק, מהווה עקרון לוגי-פילוסופי אשר מצמיח מטאפיזיקה שלמה בתרבות המזרח הרחוק. הצירופים הפרדוקסליים של קל וכבד, קשיח ורך, נסתר ונגלה, אשר דנה מרבה לגייסם, מקבלים משמעויות עמוקות יותר בזכות קרבה תרבותית זו אל המיסטי של המזרח הרחוק. אם כן, מצד אחד,  הצד ה"מערבי", ניגודים עומדים האחד כנגד השני, בסוג של עימות נצחי שהוא מקור הרומנטיקה. מצד שני, הצד ה"מזרחי", ניגודים הם גם כרוכים זה בזה. יחד עם הניגוד הבוטה (לבנים על כר של נוצות), אין בעצם כבד בלי קל, אין קשה בלי רך, אין צעיר בלי זקן, אין אור בלי חושך...

אין מציאות בלי בדיה?

עושה רושם שהצירופים הפרדוקסליים בציורים של דנה פחות תמוהים כעת. הרי היא בעצם מנהלת דיאלוג עם שתי תפיסות עולם מנוגדות, המערב והמזרח. על כן, היא מציירת חפצים מערביים בז'אנר אירופאי, אבל האסתטיקה של דימויים אלו היא יפנית. משום כך, הדימויים של דנה נראים לנו ריאליסטיים (מציאותיים) ובדיוניים (דמיוניים) בעת ובעונה אחת. כי כך מתנהלים החיים בעולמה הציורי של דנה זלצמן. לפעמים החזק נופל, לפעמים העדין מתגבר. לפעמים הקשוח שבקשוחים זקוק לקצת רכות, לפעמים הקל שבקלים צריך לתת את מלוא כובד גופו.
ואם הפרדוקסים הללו דוחקים בנו להרהר קצת אל מול הציור, מה טוב.



מיקום - גלריה זימאק

זמנים - 19/09/2019 עד ה-25/10/2019

פתיחת התערוכה - 19/09/2019, שעה - 20:00

קישור - https://zcagallery.com/exhibition/mono_no_aware/



התכנים המופיעים באתר ובפרטי תערוכה זאת הינם מטעם הגופים המפרסמים ובאחריותם.








כל הזכויות שמורות ל - artbeat.co.il © מרחב לאמנות ו- אומנות ישראלית