הירשמו עכשיו וקבלו למייל 10% הנחה על כל העבודות המקוריות!

שיתוף התערוכה:

מוארים - רן טננבאום / גלריה רוטשילד אמנות





קרדיט צלם - אבי חי

24/01/2019 עד ה-02/03/2019

אני לא יכול לצייר אותם כשהם יושבים מולי", אמר פרנסיס בייקון, "משום שאז אינני יכול לחולל בהם אלימות". למה שירצה לחולל בהם אלימות - במאהבים שלו ובקרובים לו? מהו טיבה של אותה אלימות? ומדוע היא ניבטת כמעט מכל דיוקן מטלטל מתולדות האמנות? כוחה של האלימות הזו הוא ביכולתה לערטל את המבט מחיצוניותו. נדרשת מידה מסוימת של אלימות בכדי להעיף הצידה את היסוד האובייקטיבי האופטי המשותף לכלל בני האדם ולקבל גישה אל המופע החד פעמי – הנסי - של הנוכחות האנושית; להתפלש בתוכה כפי שמאוהב משתוקק לחצות את מרחק הגוף, לאכול את מושא אהבתו.
 
בציוריו של חיים סוטין הדמויות המעוותות עשויות לאזכר ביטויים של גרוטסקה ומקאברה, כדמויותיהם של ברויגל ובוש, גויה ודומייה; אך במבט נוסף נחשפת החמלה הגדולה שלשה את צורותיהן באופן כה חופשי והופכת אותן לדיוקנאות ואין הן עוד דמויות בלבד. הצורות הן מניפסט של הפוטנציאל הפסיכופיסי אשר היה חבוי במראית העין. אין בהן עיוות או שבירה של צורה, נהפוך הוא, הן מבטאות תגלית, הן משחררות את הצורה הכלואה ומאפשרות לה להגשים ולממש את מופעה הייחודי.
 
עם חזרתי המאוחרת לציורי דיוקן הבנתי דבר מה חשוב על אופן הציור שלי ועל משמעות השימוש בחומר ובתהליכים ההרסניים המלווים את היווצרותו (תהליכים שמגיעים לא אחת לחיסול  מוחלט כמעט של הדימוי והופעה שונה ומחודשת שלו על הקנווס). הסיבה הבסיסית ביותר שמוליכה אותי מלכתחילה, כפי הנראה, אל האקט הפיסי של הציור היא אי יכולתי להצליח ברישום. הרגע בו מתאפשר לי לנשום לרווחה במהלך ציור הוא זה שלפתע עלה והופיע בו הרישום הנכון. הנחות הצבע, השימוש המופרז בחומר, במדיומים שונים, בגוף - הם רק פעולות ליצירת מצבים; כולם גלגולה של אותה אלימות המבקשת לטלטל את גרמי הציור עד שינחתו איכשהו במקומם הנכון.
 
אני מביט באילן / מרטין בובר
"כל מה ששייך לאילן כלול בתוכו - צורתו ומנגנון פעולתו, גווניו ורכיביו, שיחו עם האדמה ושיחו עם הכוכבים - הכל כלול במכלול אחד.
לא רושם חיצוני הוא האילן, לא דמיון פנימי ולא תוצאה מקרית של מצב רוח; בממשותו הוא עומד מולי, הוא מתייחס אליי ממש כמו שאני מתייחס אליו - רק בדרך אחרת.
ואל תקליש את משמעותו של הקשר הזה: הדדיות היא יסודו של כל קשר.
כלום פירוש הדבר שגם לאילן הכרה כמו שלנו?
בדבר זה לא התנסיתי. וכי בגלל קיומה המדומה של הכרה כלשהי אצלך תחזור ותנתח את שאין לנתחו? הרי לא את נפש האילן פגשתי, ואף לא מין של עץ, כי אם אותו עצמו."
 
קרוב לעשור חלף מהעת בה תכננתי לראשונה לצייר דיוקנאות של עצים ועד הרגע בו הזמנתי לבסוף מ"קנווס" את המסגרות הגדולות ביותר שניתן להכניס דרך פתח הסטודיו שלי. קנה המידה היה, למעשה, התנאי הראשון. יכלתי לדמיין אותם כיריעות נוף עצומות המחברות יחדיו לעצם אחד ערב רב של הנחות צבע מזנים שונים .
בחודשיים בהם רשמתי עצים בחוץ לא יצרתי, למען האמת, אף לא סקיצה אחת שתשמש אותי לציור; אבל ההתבוננות בעצים המחישה לי את הפארדוקס הנפלא שבין הרישום האקספרסיבי של הגזעים המוטים, הענפים המשתרגים ואינספור העלים הפזורים במקצבים מהפנטים, לבין האיטיות התהומית, מלאת המיקרו-אירועים, שרשמה אותם: תנועת הרוח, בניין שנבנה וחסם את האור, שינוי נתיבי התחבורה הציבורית, ילדים בוזזי אצטרובלים וכיוצא באלה. הדרך אותה עשה כל אחד מהענפים מרגע היווצרותו ועד הגיעו אל צורתו הנוכחית הינה רישום איטי שבאיטיים, כזה שכל הקיום שותף להתהוותו, ואילו על הדף שלי הוא מיתרגם לקו מהיר של עיפרון.
 
כמות בלתי נתפסת של אינפורמציה ויזואלית לועגת לשכל מכל פינה וזווית של העץ. העץ הוא תהליכי - פשוט במהותו ומטאפורי בהתגלמותו האמנותית, כמו ציור של ים או שמיים.
 
בתהליך מדוד והדרגתי עלה בכוחי ללכת ולרדת בגדלי הפורמטים, כאשר כל כיווץ הופך את חידת העץ לתשובה שונה מקודמתה. הפורמטים הבינוניים התרכזו בגזע העץ. שני רפראנסים עמדו כל העת לנגד עיני: גזע עץ בידי ג'ון קונסטבל 1 וגזע העץ השמאלי מתוך דרשתו של סיינט ג'ון בידי פיטר ברויחל 2  - שני גזעים מרהיבים שהתעלו על כל דומיהם ושינו את המבט שלי בגזעי עצים במציאות. בפורמטים הקטנים ביותר בסדרה, לעומת זאת, העליתי בעיניי רוחי את הסצנות מסמרות השיער של דוציו, גיוטו, ומזאציו, שם מתפקדות הפיגורות העציות כעין אלטר אגו ויזואלי לדמויות האנושיות, בעודן שולטות ומכוונות את תמרוני העין שבתלמי הקומפוזיציה. מצאתי בשיטוטי העצים שלי את הביטוי האפשרי לדרמה הקפואה הזו של אור וצורה באמצעות המתח התיאטרלי הנוצר ומתרקם בין העצים וסביבתם.
 
מוארים :
בציור אנו חווים היפוך מסוים בין תפקידו של האור ותפקידם של העצמים.
נדמה כי האור הוא הקבוע והעצמים הם החולפים.
האור והצל יוצרים את המבנים המוסיקליים של הקומפוזיציה ואילו העצמים הם מושגים בלבד. אדם, שרפרף, עין או תפוח אינם מתקיימים כישויות נפרדות ואוטונומיות, אלא כחוליות במערכת דינאמית. סוף והתחלה של כתם או צורה אינם אמורים במילה, כי אם בהיטל הצל או בנביעת האור, בחיתוך הצורה או בברק הצבע. ועם זאת - בציור אין אור. יש רק אשליה של אור. האור בציור הוא שברירי כל כך, עד שמספיקה קרן אור אמתית אחת שתחדור מהתריס ותאיר את הקיר עליו תלוי הציור -  והציור ימות באחת .
 
רן טננבאום, 2018.
 
 


מיקום - גלריה רוטשילד אמנות

זמנים - 24/01/2019 עד ה-02/03/2019

פתיחת התערוכה - 24/01/2019, שעה - 20:00


התכנים המופיעים באתר ובפרטי תערוכה זאת הינם מטעם הגופים המפרסמים ובאחריותם.








כל הזכויות שמורות ל - artbeat.co.il © מרחב לאמנות ו- אומנות ישראלית