שוני ריבנאי - האם זה הכל / eclectic-gallery

קרדיט צלם - אלעד שריג

נולובז חלל שיתופי לאמנות גאה להציג האם זה הכל, תערוכת יחיד של שוני ריבנאי. התערוכה מורכבת ממגוון עבודות מתקופות שונות בקריירה של ריבנאי, ומציבה זה לצד זה ציורים ופסלים, פיגורטיביים ומופשטים, המדגימים את המשא ומתן שעורך האמן בין יצירת דימוי לעשיית אמנות מופשטת ללא-סיפור. 

גישה זו מאפשרת לריבנאי לבחון את משמעות הסמל והסימן בעבודת האמנות, ובו בזמן לגלות דרכים לנטרול סמלים אלו ולנשלם מכל משמעות. בהצגת הדואליות הזו, ריבנאי מפלרטט עם סמלים ועם איקונוגרפיות, ומאפשר הסתכלות פרטנית על כל עבודה ועבודה ממגוון נקודות מבט כמו גם מרחב לאסוציאציות חופשיות. נוכח האפשרות של העבודות להתקיים ללא פרשנות חד-משמעית וללא נתינת משמעויות מוכתבות מראש, מקנה לצופה פרספקטיבה רחבה ונקייה במפגש כמו ראשוני עם צבע וצורה. 
 

מאז ומעולם עוצמתם של הסמל והסימן ריתקו את ריבנאי. העבודה המרכזית בתערוכה, ללא כותרת 

(2005-2017), כוללת ציור של חזיר המוצב בין שני ציורים מופשטים המתעלים את דמות החיה אל מעבר לדימוי האיקונוגרפי המקורי. הטריפטיך מדמה קישוט מזבח בזכות גודל העבודה ואופן הצבתה, והאיכות הדרמטית מוגברת מעצם נוכחותו של החזיר כבעל עין אנושית.לכן עבודה זו אינה נתונה לפרשנות או למשמעות אחת, אלא נותנת אות לכך שישנה ניגודיות והתפצלות שעלינו, כצופים, להתמודד עימה: מצד אחד, הקומפוזיציה מעצימה את נוכחותו הגשמית והגסה של החזיר, ומצד שני כל מאפייניו הבולטים מתבטלים לנוכח הרקע, הטקסטורה, והמבנה של הציור עצמו. הצורות האורגניות בגווני אדום וורוד יוצרות קווי מתאר גסים ולחלוטין נבלעות על ידי הרקע שהוא ברובו חלק ושטוח. צבעו הורוד של החזיר ותיאור גופו כשטוח ואחיד, כמעט ללא קווים, מנוגדים לאופן הטיפול הציורי ותשומת הלב לפרטים בפניו של החזיר, בפרט האוזניים, האף המנוזל, והעיניים האנושיות -- מאפיינים פיזיים המתקשרים לתכונות המזוהות כבהמתיות, גסות, ואנוכיות. שני הציורים המופשטים התוחמים את ציור החזיר נראים גם הם כחלקי בשר ומעניקים לעבודה הכוללת תחושה קרניבורית שמכוונת ומאלצת אותנו להתבונן בעצמנו ולשאול: האם אנחנו העושקים או הנעשקים? הטורפים או הנטרפים? והאם אי פעם נדע שובע? 

בתערוכה זו כלולה גם אחת מעבודותיו המוקדמות והאייקוניות של ריבנאי מ-2001, הנה אני. הקווים הסימטרים והפריסה המדוייקת של האותיות בעברית לאורך ולרוחב צורת הצלב יוצרת קשר עם המסורת היהודית-נוצרית, וגם מכילה בחובה את המהפך ונקודות המפנה בקריירה של ריבנאי, כאשר נפרד מעולם הפרסום בו עבד שנים רבות, והתמסר באופן אבסולוטי לאמנות שאותה למעשה מעולם לא זנח. אופן ההצבה של העבודה מחלק את החלל באופן מטאפורי, הודות לקווים האנכיים והמאוזנים, ובכך מצביע על היבט חשוב המצוי בתמת התערוכה, ובחיינו בכלל -- הכוח שבבחירה. כפי שראינו בטריפטיך, עבודה זו כמו כל שאר העבודות בתערוכה, מזמינה את הצופים לעשות בדק בית ולתהות מה מניע את הפעולות וההחלטות שלנו, ממש כשם שהאמן עשה בחירות משנות חיים לפני כ-20 שנה. 

חשיפת והצגת אוסף עבודות אלו בפעם הראשונה, בשנת 2020, אינה מקרית -- נוכחותן במתכונת חדשה זו קורית בתקופה סוערת במיוחד בה שולט הכאוס ויש התלקחות של מהפכות ושינויים רחבי היקף בארץ ובעולם. העבודות מרמזות על המצב החברתי, הפוליטי, והכלכלי בו אנו חיים, ומדגישות את חוסר הבהירות המתפשט לנוכח התפרצות הקורונה כמגיפה עולמית. הצגתן החדשה/ישנה רבת עוצמה, מתוזמנת היטב, וקונקרטית -- הן פוגעות בעצב חשוף ועוצמתן מהדהדת מעבר לכותלי הגלריה. כל עבודה בתערוכה הינה עצמאית ועומדת בפני עצמה, אך בחלל הגלריה העבודות יוצרות מארג חדש, טעון ומורכב. העבודות הללו ,רוויות מתח ועוצמה, מתקשרות אחת עם השנייה כמו היו חלקיקים בתוך קונסטלציה גדולה. הן מתפקדות ביחד כמוקדי כוח או כרדארים המאותתים האחד לשני בתוך חלל רווי סמלים ומשמעויות. התצוגה הנוכחית מאפשרת לעבודות דיאלוג ייחודי ושפה משותפת שהופכים כל עבודה לחלק מאנסמבל, ובכך מעניקים לחלל הגלריה אופי אנרגטי ייחודי ועוצמתי.