יצירה מחפשת בית / בית ארזה, מוצא

יצירה מחפשת בית - הילה ליזר בג'ה

הילה ליזר בג'ה, תושבת מבשרת ציון – אמנית רב תחומית המפסלת בברזל, רושמת בפחם וצלמת וידאו.

ביצירותיה של ליזר בג'ה, הבית הינו מוטיב חוזר, הוא מזכיר ציור ילדים, אך הדימוי מתעתע ומטריד. בית בודד ונטוש, מערך כאוטי של אשכול בתים, יסודות מתפוררים וחזיתות מחלידות, כל אלה מעידים על עזובה, הרס וחידלון – אידיאל שנשכח – מצב קיומי.

הבית כדימוי בציורי ילדים, הוא שלב בהתפתחות הילד, הרישום התמים בגיל הרך אוניברסאלי ומשמש כניסיון ראשוני של הבעה עצמית ועולם פנימי. מקצת מן החוקרים תלו במרכיביו הגיאומטריים משמעויות סמליות: הריבוע – יציבות, הגג המשולש - מערכת היחסים בין האב האם והילד. היו שהקבילו את חלקי ה'בית' לחלקי הגוף, היו שהעניקו לכל אלמנט ואלמנט במבנה משמעות וייחסו להם תחושות של הגנה, יציבות, ביטחון ולהיפך. דימוי ה'בית' משמש את הפסיכולוגים הקליניים-חינוכיים ככלי אבחון המיועד להערכת מאפייני האישיות' עולמו הרגשי של הילד, היחסים והחוויה המשפחתית.

לדברי ליזר בג'ה "דימוי ה'בית', הוא מקור לחיפוש אחר מקום פנימי, אישי, מקום של התנסות ראשונית של התודעה בהמשגת עצמנו בדימוי מובנה..." החזרה לדימוי מתקופת הילדות אצל האמנית הבוגרת הוא ניסיון חזרה לילדות, לתחושה של תמימות, ביטחון והגנה. למעשה, הוא מסע לנבכי נפשה ובחינת חוויות שחוותה בחייה והשפעתם על דרכי יצירתה. מקורו של ה'בית' נבע מחלום על בית ילדותה בעקבות מות האב. בחלומה, גג הרעפים קורס, הקירות מזדעזעים, סדקים נפערים, ברזלי הבניין נתלשים ומזדקרים מן הקירות. מודעת לתפיסת החלום כראי לתהליכים נפשיים לא מודעים וכוחה של היצירה האמנותית לאחד ניגודים ולהשיג אינטגרציה אישיותית, אליבא הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי קרל גוסטב יונג, ותפיסתו של הפילוסוף גסטון בשלארד כי הדימויים הם מציאויות נפשיות, חוקרת ליזר בג'ה את נושא הבית במדיה מגוונת.

רישומי הפחם אינטואיטיביים ולא מתוכננים. קונסטרוקציות התת-מודע, קשר מיידי בין המחשבה והיד הרושמת. הקווים אקספרסיביים ופונים לכיוונים שונים, נעים במעין ריקוד פראי. ציר הזמן אינו ברור, חלקם אבסטרקטים ובחלקם מבצבצים חלקי מבנים מתוך הסערה, ספק קונסטרוקציית הכנה למבנה, ספק שלד בניין.

בתערוכה מוצגים מספר סרטי וידאו: האחד מתאר את ה'בית' בכור ההיתוך, ביצירתו או בהתכתו?, יצירה או כליה?. הוידאו השני מורכב מסדרת קטעים המתארים את העזובה והחורבות של מבני המחנה הצבאי הנטוש בבית דגן. דמות נשית, ספק רוח רפאים, עוטה כתונת לבנה, בין טוהר לטירוף, נעה בין החדרים המתפוררים ועל קיומה אנו למדים מהבזקי האור בעת שהיא חולפת על פני פתחים וחלונות. קיומה – מציאות או בדיה? הד לחיים שהיו ואינם? 

לבתים דמיון לדיוקן האנושי, הבתים ריקים ועזובים, אוצרים בשתיקתם זיכרונות, סודות, תקוות – לו רק יכלו לדבר, לספר ולהורות את הדרך. הפתחים האפלים/חורים שחורים – מהווים חסמים או קשרים אל זרם התודעה הפנימי של האמן/הצופה.

הדימויים מעוררים שאלות מטרידות אודות הארץ המובטחת, הביטחון האישי והלאומי, מחזורי הרס ושיקום. מה איבדנו? האם נוכל לחזור הביתה? האם קיימת אפשרות לשיקום? הבית כמשל לחלום ושברו, מעין תמרור אזהרה לאובדן ערכי תרבות ויצירה.

עמותת בית האמנות במבשרת ציון פעלה במשך שבע שנים במבנה ישן של גן ילדים בישוב. במקום נערכו עשרות תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, כיתות אמן, קורסי רישום וציור, הרצאות, שיחי גלריה והדרכות לתלמידי בתי הספר. בעקבות חידוש גן הילדים, נאלצה העמותה לפנות את משכנה המקורי ובטרם נמצא מקום ראוי לפעילותה, התנדבה חברת "אזורים" לארח את התערוכה במבנה ההיסטורי של בית ההבראה ארזה במוצא עילית, בתוך מתחם המגורים הנבנה על ידה וקורם עור וגידים בימים אלו.

שם התערוכה יצירה מחפשת בית סמלי ומשקף הן את עבודותיה של ליזר בג'ה, הן את העדר חלל הולם עבור האמנים ושוחרי האמנות במבשרת ציון. אך גם קשור באופן ישיר במיקומו של המבנה ההיסטורי של בית ההבראה ארזה במוצא ושילובו בפרויקט המגורים של חברת "אזורים". בעקיפין אנו נדרשים לתת את הדעת לשאלות כבדות משקל אודות יחסי הגומלין בין ישן וחדש, הרס ושימור, מסורת והתחדשות.

אוצרת: לי-היא חבס

עמותת בית האמנות, מבשרת ציון במסגרת מנופים פתיחת עונת התערוכות 2014.