שיתוף התערוכה:

PLAY / גלריה P8

18/04/2013 עד ה-18/05/2013

תערוכת היחיד של רינת שניידובר, PLAY, מורכבת משלושה מקבצים המוצגים בשלושה חללים שונים בגלריה: טריפטיך, עבודת וידיאו וסדרת תצלומים שמהווה את חלק הארי של התערוכה. במבט כולל, מתכתבת השפה החזותית של שניידובר עם המסורת של האמנות המגדרית. בעבודותיה מוצג גוף נשי בלבד, בין אם בעירום או בתחפושת, ובבואה להתעמת עם יצירת מופת מתוך תולדות האמנות, היא בוחרת בעבודה גברית המציגה איבר מין נשי פעור אשר בקריאות שונות נתפס כפצע מאיים.

שניידובר שואלת שאלות על גוף, על יופי, על התענגות ועל פנטזיה, כאשר מתוך השאלות הללו ומתוך השיח המגדרי באמנות, עולה קולה הצעיר, ולא אחת הבוטה, קול חדש וברור שגם בעולם שבו נדמה שכבר ראינו הכל, מבקש לספק קריאות חדשות לבעיות ישנות. את סוגיית העונג הארוטי בעבודותיה של שניידובר אני בוחר לשייך לתפישה הארוטית של האמנות חרף ההכרה בזיוף או בחוסר הנגישות שלו, כהגדרתו של רולאן בארת (Barthes). במאמריו משנות ה-50 מגדיר בארת את הארוטי כחיבור בין התפל למושא התשוקה. האירוטי שייך לתחום היפה, אך הוא נמצא במקום ניטרלי. שהרי מעבר ליופי או לכיעור, הארוטיקה היא תוצר של סקרנות. מנגד, ובהתאם למסורת של אמניות המיצג מסוף שנות ה-60 והלאה, עבודות כגון PLAY GROUND הן הרי תוצר של פרפורמנס: האמנית מעמידה את המצלמה שעוקבת אחריה, רוח רפאים עירומה, פגיעה ואיתנה גם יחד, בגן הילדים הציבורי.
בדומה לאמניות רבות לפניה, שניידובר קוראת תיגר על השליטה הפאטריאכלית על גוף האישה. כי הצגת העירום הנשי תמיד עלולה להתפרש כאקט פורנוגראפי - שבו הגבר הוא הסובייקט המתענג והאישה היא האובייקט המענג - אך מה קורה כאשר האמנית עצמה היא ששולטת במצב, כשהיא האובייקט והסובייקט גם יחד?
בחלל האמצעי של הגלריה מוקרנת, בממדיה המקוריים כמעט, עבודת וידיאו המכונה "This is Not Courbet?s Cunt". עבודה זו מתבססת על הציור של גוסטאב קורבה (Courbet) "מקור העולם" מ-1866, וישנה סברה כי בעלת הווגינה ששימשה לקורבה מודל הנה יוהנה היפרנן (Hiffernan), מאהבתו. יצירה זו נחשבת לאבן דרך בתולדות האמנות המערבית ורבות האמניות שעשו בה שימוש ביקורתי.
למעשה, יצירתה של שניידובר עוסקת במידה רבה בגיאוגרפיה של הגוף ושל המרחב הציבורי, ז'אנר אמנותי שמכונה בפי טל דקל אמנות הכוס. ז'אנר זה, שפרח בשנות השישים והשבעים עם תחייתו של הגל השני של הפמיניזם, שם לו למטרה לעשות שימוש מסוג אחר באיבר המין הנשי. ביצירות רבות בתוך הז'אנר הזה, משתמשות האמניות בדימויי פרחים ושאר אובייקטים אורגניים שעירים ולא אחת מאיימים, כאשר לדעתי, חרף הכוונה המקורית, מדובר בכניעה לדיכוטומיה הפטריארכלית גבר/אישה, תרבות/טבע. מאז ועד היום, נוצרו עבודות רבות בנושא, אשר בחלקן מבוססות על "מקור העולם" של קורבה: איבר מין מדמם (דנה גילרמן), ווגינה בשר ודם (אנני ספרינקל), גליל נייר הנשלף מתוך איבר המין (קרולי שניימן) ועוד. במובן הזה, עבודתה של שניידובר אינה רק פרפרזה על "מקור העולם", אלא מתייחסת במישרין לכל הפרפרזות שנעשו על יצירתו של קורבה עד כה. כי אם במשך דורות ארוכים נתפש הציור של קורבה כפורנוגראפי, אם להתייחס למשוואה של קתרין מקינון (Mackinnon): דימוי גרפי של נשים = סקס, הרי שאצל שניידובר מתקיים באמת ובתמים סקס אחר.
למעשה, יצירתה של שניידובר מציעה בפעם הראשונה ברצף זה את האפשרות הפשוטה של העונג הנשי, של עינוג הגוף הנשי כמטרה בפני עצמה, כאשר בכך מוחזרת הווגינה לבעליה הלגיטימיים ? לגבירתה. האקט הזה מקבל משנה תוקף משם העבודה: "זה לא הכוס של קורבה", כותרת השאולה מהטקסט המופיע בציור "בגידת הדימויים", של רנה מגריט. "זו לא מקטרת" כותב מגריט מתחת לדימוי של מקטרת במטרה לעורר דיון על סימן ומסמן, על דימוי וטקסט, על היעדר החפיפה בין פנטזיה למציאות, שכן הייצוג הריאליסטי לעולם יישאר בגדר פנטזיה ועבודת הווידיאו הזו, בגדר סימולקרה של התענגות. העיסוק בסימולקרה ובפנטזיה נוכח בעיקר בסדרה "אנג'י", הריהי הסדרה העיקרית בתערוכה.
בסדרה 8 תצלומים של אישה במצבים שונים בבית, כאשר מהתבוננות מעמיקה מתחוור כי הבית שומם ומתפורר. את סדרת העבודות הזו צילמה שניידובר בווילה נטושה בקיסריה וכמו בעבודות קודמות, חוזרים בה מוטיבים כגון משחק, התחפשות, מיניות ופנטזיה מרובדת. וקיסריה היא הרי מעוז הפנטזיה הישראלית: ארמונות בעלי חזות נובורישית, בריכות שחיה ומגרשי גולף מוריקים, כאשר על רקע התפאורה הזו, בונה האמנית בדמות אנג'י סיפורים קצרים של ניכור ובדידות העולים מתוך שברי הבית. דימוייה של האמנית לקוחים מתוך ז'ורנלים לעיצוב הבית ומבוימים כאן על ידה בניסיון לפרק את תבנית הזו על ידי התחפשות ושליטה במצלמה ובדימוי. כך נחשף המבט לפנטזיה שאינה בת הגשמה, כאשר הסימנים הארוטיים מסמלים בפועל את אי יכולת להגיע לסיפוק, אצל הגבר לפחות. בסדרה זו ממשיכה שניידובר להתכתב במודע עם אמניות ובראשן, סינדי שרמן (Sherman), כשבה בעת היא מגדירה מחדש את אמנות הפרפורמנס כמשחק מול מצלמה - האמצעי שבזכותו זכה המיצג בחיי אל-מוות ושבלעדיו - כך שניידובר - אין לו זכות קיום כיום. הסדרה של אנג'י מתאפיינת בציניות ובדראגיזם מודע לעצמו, בזוהר ניאו-מודרניסטי המלווה בכמילה ובמוות. ואם להתייחס לטענתה של טניה רינהרט סביב דימויה של מדונה בספר סקס, הרי שגם שניידובר בונה תבנית של דימויים סימולקרים המשדרים לכאורה סקס ומיניות, כאשר בפועל מדובר במערכת של צללים שאיבדו את אונם. לא פורנוגראפיה ואף לא ארוטיקה, כי אם שקיעתה של חברה דקדנטית. התפוגגותו של חלום: אנג'י (אולי על שם אנג'לינה ג'ולי?) כנורה דזמונד מתוך הסרט "שדרות סאנסט" של בילי וויילדר (1950), היורדת במדרגות במטרה להצטלם לכבוד סרטה החדש מבלי להעלות בדעתה שהצלמים הם צלמי עיתונות ושהיא מואשמת ברצח. ליאב מזרחי, 2013



מיקום - גלריה P8
יהודה הלוי 79 (בחצר), תל אביב. ימי פתיחה: ד',ה' 11:00-19:00, ו',שבת 11:00-15:00, אתר: http://www.p8gallery.net מייל: info@p8gallery.net טלפון: 972-508616001


זמנים - 18/04/2013 עד ה-18/05/2013

פתיחת התערוכה - 18/04/2013


התכנים המופיעים באתר ובפרטי תערוכה זאת הינם מטעם הגופים המפרסמים ובאחריותם.








כל הזכויות שמורות ל - artbeat.co.il © מרחב לאמנות ו- אומנות ישראלית