שיתוף התערוכה:

גלגולים - אתי וידר-ורצר / בית האמנים, תל אביב

21/03/2013 עד ה-13/04/2013

בסרטו של אינגמר ברגמן "שעת הזאבים" (1968) מניח האמן ואשף הקולנוע יסוד למודעות לזמן, לעיתוי של שעה מסוימת ביממה: "שעת הזאבים היא השעה שבין הלילה ובין הזריחה, השעה שבה רוב האנשים מתים ... השעה שבה הלא-ישנים נרדפים על ידי פחדם העמוק ביותר, השעה שבה הרוחות והשדים במלוא אונם".
אתי וידר יוצאת למסע אישי של התמודדות עם אותם רוחות ושדים. בכל יצירותיה מופיעות, חמקמקות, דמויותיהם של זאבים. לעתים זו להקה ולעתים אלה זאבים בודדים. הם מופיעים ונעלמים חליפות, אך נוכחותם מרחפת בכול. צלליתו המתעתעת של הזאב היא משל לכל אותם רוחות רפאים, הרהורי שווא וחרדות הנטועים היטב בשפת הציור של וידר. זו שפה המסמנת – בעזרת דמותו של זאב – את המאבק עם השדים ואת סערת הרוח והחרדה שבמאבק הזה.
שלא כמו במשל המפורסם של איזופוס, הקריאה "זאב, זאב" של האמנית ביצירתה היא זעקה ממשית, זעקה הבוקעת ממעמקים. כמו רבים מן הישראלים היא מודעת היטב לכוחות המאיימים מבחוץ על חלקת אלוהים הקטנה שלה. בהיותנו כולנו חיים תדיר במרחב מאוויים, המאבק על הבית הוא לא רק אלגורי אלא גם ממשי.
מנעד הצבעים ביצירותיה של וידר נע בין גוני חום מונוכרומטי, הנצבע בצבעי אדמדם-זהוב של הזריחה המתקרבת, לבין שחורים ושלל אפורים, המאפיינים את העיוורון של אופל הלילה. המנעד הזה אינו מאפשר כל בריחה אל מחוזות של אור, והצללים נטמעים בו – צללי דמויות שהן ספק כלב ספק זאב, הזולגות מבין כתמי הצבע ואינן מרפות מן המתבונן.
בנוכחותו המרחפת של הזאב/הכלב מהדהדים סיפורי הילדים "כיפה אדומה" ו"פטר והזאב" שהורינו סיפרו לנו ושאנו מספרים לילדינו. קיומו של הרוע בעולם מגולם באגדות האלה בדמותו של הזאב "הרע". עם השנים נעשינו מודעים לקיומו של הרוע הזה, ואף למדנו תובנה בסיסית – שאין הטוב מתקיים ללא הרע. יש שאנו נמשכים אל "הרוע" על מנת לחזק את כוחנו ואת עמידתנו במאבק החיים. מוות של חבר או של קרוב, למשל, הוא אירוע מטלטל הדורש מאתנו תעצומות נפש. והיותנו מודעים לקיומו אין בו להקהות את הכאב.
וידר מצאה ליד ביתה, במהלך טיוליה היום-יומיים עם כלבתה, שדה בור שהוא בעבורה נוף של מקום שהוא כל מקום ושום מקום בעת ובעונה אחת: "השדה ליד הבית לבש ופשט צורה – בקיץ צבעיו בוהקים, מסנוורים, ובחורף הוא עוטה צבעים אפורים וקדרות".
מסע של התמודדות עם חששות פרטיים, עם חרדות ועם מצוקות גורם לנו לקפוץ אגרופים. אגרופים קפוצים ועצבות הפכו למנת חלקה של אתי וידר עם מחלתה של צ'ויס, כלבתה האהובה, ומותה. אירוע בנאלי לכאורה, אלא שתהליך הפרידה והאבלות נטמע עמוק בתוך היצירה האמנותית, שהרי איננו מתאבלים על ההולכים מאתנו, אלא את עצמנו אנו מבכים. מכאן נולדה סדרת היצירות הנוכחית של וידר, המספרת לא רק סיפור אישי. זהו סיפור מהות החיים של כולנו. העיסוק במוות ובחידלון הוא מעמודי התווך של התרבות האנושית, בעיקר המערבית. הדתות המזרחיות מתמודדות עם המוות על ידי אמונה ב"לידה מחדש" ובמעגלי החיים.

***

"מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמ?ל תחת השמש. דור הולך ודור בא והארץ לעולם ע?מדת" (קהלת א, ג–ד); "עת ללדת ועת למות ... עת לבכות ועת לשחוק" (שם ג, ב–ד).

יצירותיה של אתי וידר הן חקירה אישית של מהות המוות והחיים, הטוב והרע, האושר והאכזבה והזיכרון אל מול המציאות. המכחולים הנעים מורחים ביצריות ובתאווה את סערות הנפש על פני הקנווס, כבריחה מפני השד/הרוח בדמות הנעטפת בצלליתו של הזאב/הכלב. "יצר תאוות החיים מאפשר לי להיכנס למחוזות אפלים ללא חשש, להתמודד אתם ולגעת באותם מחוזות המעשירים אותי בתהליכי היצירה שלי", אומרת וידר, "ציורו של גויה The Dog מ-1820, שבמרכזו ראש כלב המביט לעבר נוף טרשי אל מול שמים כבדים, מלווה אותי ומאתגר אותי להעז להביט לאחור, כאשת לוט, לשאול את כל אותן שאלות נוקבות, לחקור ולנבור בנקודות הנוגעות להיותנו כאן. תהליך היצירה האמנותית עוזר לי להתגבר על כוחות ההרס המאיימים להשתלט או הנובעים אך ורק מן הסקרנות שלי עצמי".
המודע והבלתי-מודע, המציאות והדמיון, הפרטי והציבורי, החיים והאמנות – זולגים זה אל זה בציוריה של אתי וידר, מתערבבים ונמהלים ומזדככים בתוך היצירה האמנותית ובאמצעותה.


יהודית מצקל, אוצרת



מיקום - בית האמנים, תל אביב
רח' אלחריזי 9, 03-5246685 ימים ב'-ה' 10:00-13:00, 17:00-19:00; יום ו' 10:00-13:00; יום שבת 11:00-14:00


זמנים - 21/03/2013 עד ה-13/04/2013


התכנים המופיעים באתר ובפרטי תערוכה זאת הינם מטעם הגופים המפרסמים ובאחריותם.








כל הזכויות שמורות ל - artbeat.co.il © מרחב לאמנות ו- אומנות ישראלית


||