צלמו דמותו / גרשון הראל / בית האמנים תל אביב ע''ש זריצקי

אוצרים: אריה ברקוביץ, ורה פלפול

למונחים "צלם" ו"דמות" מקום מרכזי בסיפור הבריאה המקראי. מונחים אלו מופיעים בלשונות שמיות שונות. בכותרת התערוכה חוברו שני מונחים באכדית, כאשר נקודת המוצא היא במילה "צלם" (צלמו), מילה באכדית שגם היא מקיפה את השדה הסמנטי של ייצוג גוף בפסל או מתאר.

גרשון הראל יוצר פסלים. הוא עושה שימוש בחומר בעל טקסטורות ומרקמים שונים, בקשת של גווני אדמה, יש והחומר הוא גס, גרגירי ויש שהצבע הראשוני של החומר הוא כמעט שחור. דרך הפיסול, הוא נוגע במקום כמעט פולחני, אותו מקום שגרם לאנשים בתרבויות שונות לפסל דמויות אדם בחומר. האובייקט אותו הראל יוצר מתכתב עם צלמיות פרהיסטוריות, עם אמנות שבטית ועם דמויות בפיסול מודרני ועכשווי כאחד. בתערוכת היחיד הראשונה שלו בתל אביב, מציג הראל, מקבצים של עשרות צלמיות, בעלות מורפולוגיות וטיפולוגיות מגוונות, המדמות שבטי בני אדם ויצורים קדמוניים.

דרך שימוש במטאפורות מעולם הטבע ומעולמות השראה חזותיים שונים שאליהם הוא נחשף, בין היתר, במסעות ברחבי העולם ובספיגת השראה מתרבויות קדומות, מפסל הראל את דמויותיו. ניתן לראות בתהליך היצירה שלו ניסיון לבטא את הקשר האנימיסטי עם כוחות טבע המניע את יצירתו, ומאפשר לו להשתמש בדמויות כאמצעי להטמעה של רעיונות ורגשות הקשורים בטבע האנושי. בבסיס היצירה שלו טמון הניסיון לתרגם דרך החומר, חיים, תנועה  וצורות אותן הוא רואה בטקסטורות של אדמה ואבן, או במפגשים דרך צילום בו הוא עוסק בשנים האחרונות של פרחים, צמחים או בעלי חיים.

הראל יוצר דמויות אנונימיות שלכאורה לקוחות מהמציאות היומיומית, אותן הוא מפשט לכדי צורות המנהלות דיאלוג עם הטבע, גם כשהוא עוסק במופשט הוא לא מוותר על הדימוי האנושי. בגוף העבודות המוצג נראית בחינה של אופני ייצוג ובה סילוק פרטים וצימצום צורות. הפסל האיטלקי אלברטו ג'יאקומטי, אמר פעם כי בדרך כלל הוא רואה את האנשים כאילו עמדו מול השמש השוקעת, וקצותיהם מכורסמים ונגוסים כביכול, בקרני האור המוחזרות מסביבם. לאור דימוי זה, ניכר כי הראל רואה  בצלמיותיו דמויות אנושיות שהתחברו לטבע והפכו חלק אינטגראלי ממנו, כך גם בעיסוקו בצל שמטיל הפסל כחלק מהיצירה עצמה בהצבתה.

תהליך העבודה על הפסל מורכב מכמה שלבים: לאחר שלב הפיסול בחומר ושריפתו הראשונית (בשריפת ביסק), 'מלביש' הראל את הדמות, בחומרים אורגניים, דוגמת עלים וצמחייה שאסף בטבע הסמוך לביתו, טובל את הדמות במלחים שונים ולבסוף שורף שנית בשריפת עץ/בור, שאחריה מקבלת הדמות את צורתה וגווניה. השאריות של מה שעטו אותם פסלים נחרטות ככתמים- מהם אפשר ללמוד על מה ש"חוו" אותן צלמיות לאורך התהליך. זהו תהליך משתנה המאפשר למקריות, שנוצרת מבערת האש יחד עם שונות רבה של תגובות של החומרים השותפים בתהליך השריפה וצובעת את הפסל, שאחרי השריפה "נולד מחדש" מהאפר בתלבושתו החדשה.

הצורות שיוצאות תחת ידיו מעוצבות כאילו הייתה בהן יד איתני הטבע, בגולמיות הפרימיטיווית  כמעט, עד כי נדמה שזה עתה יצאו לאוויר ממערות קדמוניות, נחשפו לעולם ויצרו מיתולוגיה חדשה הניתנת לזיהוי ולהזדהות.